אני חושבת שאת המשפט הזה אני מכירה בעל פה עוד מתקופת ילדותי, בכל יום זיכרון היינו שומעים אותו מפי נואמים, קוראים בדפי העיתונים ועוד. משפט אחד שממחיש את הניגוד הכל כך כואב שבין המוות לחיים את העובדה שלא יכולנו לחיות כאן אילולא אותם לוחמים שהקריבו עצמם למען הכלל.
לאחרונה המשפט הזה קיבל תפנית אצלי בראש בעקבות ביקורים מקריים בשני גני זיכרון לזכר נופלים שהפכו לחוויה מסוג אחר. יציאה אל חיק הטבע למפגש משפחות מתוכנן הפגישו אותנו עם גן אהוד שהוקם לזכרו של אהוד אפרתי, יליד זכרון יעקב והדרך של בן – לזכרו של בן סלע בן קורנית. עם הכניסה לגנים פגשו את עיניי מילות זיכרון לזכרם ומילאו אותי בתחושה קשה של עצב.
בחיים כמו בחיים נשאבתי די מהר לעניינים הרגילים, ילד אחד קופץ השניה צוחקת שניים משחקים בכדור, האחד מתנדנד וכל אחד נשאב לעולם הפנימי שלו. אני חושבת שבנקודה הזאת הכל התערבב לי למחשבה על הבינאריות הקיצונית הזאת שבין מוות לחיים אבל הפעם ממקום מעט שונה. לא יכולתי להתעלם מהעובדה שמקום שמחזיק בתוכו כאב כל כך גודל בורא באותה מידה ממש כל כך הרבה חיים. צלילי צחוק ותום ילדות של ילדים רכים שרצים וקופצים בין עצי הגן.
בעקבות החוויה הסובייקטיבית שלי חזרתי לצלם את הגנים ולהביא אותם לכאן. שמחתי לראות כשהגעתי כיתה במהלך שעור, מפגש מחלקתי מגבש וגם פיקניק אחד. הפוסט הזה מוקדש לזכרם!
גן אהוד – הוקם לזכרו של אהוד אפרתי יליד זכרון יעקב שנפל בדרום הרצועה באוקטובר 2007. אהוד היה איש משפחה אוהב ואהוב, איש רעים, איש אדמה וישראלי גאה. הגן הוקם בעידוד חקלאי זכרון יעקב בעמק הטובל ירוק פרי עמלם. הגן תוכנן בהתנדבות ובמסירות על ידי אדריכלית הנוף אפרת כהן.
הדרך של בן – אמפי פארק אשר הוקם לזכרו של בן סלע בן קורנית שנפל במלחמת לבנון השנייה באוגוסט 2006. אדם אוהב טבע, מרחבים, חופש ואוהב אדם. בדרכו הוקמה פיסה קטנה של טבע, נוף ושקט שנבנתה בעזרה ובהתגייסות של בני משפחה וחברים, בני נוער, ילדי בית הספר ועוד עשרות אנשים שתרמו להיווצרותה.
לחיצה על שמות הגן תוביל אתכם למידע נוסף. וגם בקישורים כאן:
יהיי זכרם ברוך!
תמונות: מיכל לוי