פשוט חופשה

במהלך אוגוסט האחרון בשלהי החמסינים והריצה הלא נגמרת של חיי היום יום הגיעה לה חופשה שנסגרה בחצי משפט בוואטסאפ בלי שום התעמקות או התעסקות לאן באמת נוסעים. כמה ימים לפני היציאה הכתה בנו ההבנה שבחרנו לשהות מספר ימים באוהלים על החוף בחום הגדול של אוגוסט. בלי להבין איך שורדים בנעימים ענין שכזה כל אחד תכנן לעצמו את נתיב הבריחה אל עבר המזגנים באזור תחת תרוץ כזה או אחר.

כך כשהמוני אדם עברו בשערי נתב"ג הקרירים ומלאי ניחוחות הדיוטי פרי אל עבר מדינות רומנטיות, אקזוטיות ועוד אנחנו העמסנו את הרכב אל חופשה ב"מדינת אכזיב". מודה, לא ממש הכרתי את המקום עצמו רק את סיפור הרקע שלו ואתם יודעים מה, מהרגע שנכנסנו החיוך כבש לי את הפרצוף ונשאר שם במשך ארבעה ימים.

סיפור המקום על קצה המזלג חוזר אלפי שנים בזמן אל עבר אכזיב שהייתה לעיר נמל משגשגת ומכאן הערך ההיסטורי והארכאולוגי שלה. אלי אביבי שחיפש לו פינה לכתיבת זיכרונותיו התיישב בה בשנת 1952 והקים בה כפר קטן שהפך מוקד עליה לרגל לבליינים. בשנת 1971 הכריז על "מדינת אכזיב" יחד עם אשתו רינה כמחאה על בנית הגן הלאומי במקום.

עם הכניסה למקום לא האמנתי למה שעמד מולי, פינות קסומות הרמוניות להפליא כאילו אחרונת הסטייליסטיות יצאה בדיוק עכשיו אחרי יום עבודה מפרך והשאירה הכל לכבודי. שיטוטי בוקר ושיטוטי ערב חשפו לי בכל פעם פרט נוסף שחמק מעיני בפעם הראשונה והשאירו בי טעם של עוד.

את המוזאון שהוקם על ידי אביבי עצמו כמעט ופספסתי, בכל פעם שעברתי הוא היה סגור במן תזמון שכזה אבל לבסוף כמובן שהצלחתי. כבר מהכניסה התחושה הייתה שהגעתי לבית האבוד של קפטן הוק.

הכניסה לתוך בית האבן העתיק, האפלוליות, הריח והאבק נתנו למקום תחושה כל כך אותנטית ומוחשית כמעט כאילו הזמן עמד שם מלכת.

כל חדר חשף עולם ומלואו והרצון ללכוד הכל בתמונות (בנייד…כי מי חשב לקחת מצלמה) נשאר בגדר רצון. בואו נאמר שאם אתם בענייני צילום זה לגמרי המקום עבורכם.

החופשה שלנו הייתה במלוא מובן המילה: חופשה מהכל! בלי לדאוג למתי קמים או לאן הולכים, את מה צריך להספיק או לסמן, מה ללבוש/להסתדר/להתאפר, ארבעה ימים של רביצה אחת גדולה על החוף הכל כך קסום, לא פחות, לקולות הגלים.

המקום אמנם סידר לנו את התפאורה המושלמת אך בסופו של יום מה הופך חופשה לחופשה טובה באמת? מה הופך מקום לחוויה? לזיכרון נעים? כזה שנרצה לחזור אליו פעם אחר פעם? התשובה נעוצה בדברים הקטנים. העונג לשבת עם חברים טובים, לצחוק בטרוף ממשחק קלפים, לשקוע בשיחות אל תוך הלילה, לשבת סתם ולשתוק אבל להבין הכל דרך העיניים, לראות את הילדים צוהלים וחופשיים.

תמיד אני מופתעת מחדש מכמה מעט צריך כדי לקבל כל כך הרבה. עם כל החופשים שחגי תשרי מספקים לנו אני מאחלת רגעים יפים עם אנשים יפים!

מוקדש באהבה לכל החצבים : )

חג שמח!

תמונות: מיכל לוי.